הסיבה המרכזית שאני מתנגד לסיפוח היא ערכית – מוסרית. אני רואה את עצמי ציוני מושבע. בגלל ציונות עליתי עם משפחתי ארצה. אני מאמין בכל ליבי בצדקת זכויותינו להגדרה עצמית בארצנו מבחינה מוסרית, משפטית, היסטורית וגם דתית. אני אישית מאמין שיד ה' היתה בתחייה הלאומית בארץ ואני מאמין בזכותנו ובחיבור שלנו לכל חלקי הארץ: בית אל, שילה וחברון כמו באר שבע, לוד וטבריה. יחד עם זה, אינני סבור שהיתה טעות של ההשגחה בכך שעם אחר יושב עמנו פה, בין הים התיכון לנהר הירדן - ארץ ישראל, מה שהם קוראים פלסטין. אני מאמין שהגורל של שני העמים לחיות פה ביחד על האדמה הזאת לצמיתות ובעדיפות בשלום.
שלום זה לא רק נושא שמתפללים עליו, כלי שמחזיק את הכל. אלא שלום צריך לרדוף, לחתור אליו ללא לאות כדי להשיג. העיקרון הראשון כבר ניסח הלל הזקן, בעמדו על רגל אחת: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. כשם שאתה לא היית רוצה שהפלסטיני ינהג בך בכוחניות, בחד-צדדיות, בניצול של תמיכה רגעית של נשיא אמריקאי, כך אל תנהג אתה כלפיו. אם אנו באמת מאמינים בצדקת דרכנו, אז ננהג ביושר ובהגינות כלפי הצד השני גם אם היום החיל והכח הם בידינו.
חשוב לי מה שאומרים בעולם כי לדעתי, זה קשור בייעוד שלנו ובקידוש שם שמים שעשוי לנבוע ממעשים טובים שאנו עושים. אבל יותר חשוב לי איזו מדינה אנו הופכים להיות – גם בעיני עצמנו ומצד האמת.
אורי אליצור ז"ל, העורך הראשי האגדי של העיתון 'מקור ראשון', מי ש-בנט קורא לו 'מורו ורבו', שהיה מאמין גדול בארץ ישראל השלמה כתב באחד המאמרים האחרונים לפני שנפטר שג'ון קארי צדק באומרו שישראל עלולה להפוך למדינת אפרטהייד. אליצור כתב שאם המצב הנוכחי ממשיך – או שאנחנו מספחים שטחים מבלי להעניק זכויות אזרח מלאות לפלסטינים, אז אכן ישראל הופכת למדינת אפרטהייד. כשאורי אליצור מחד ואישים מרכזיים כמו הפרופסורים אמנון רובינשטיין ושלמה בן-עמי מאידך, שהשבוע חתמו על כך שישראל עם הסיפוח הופכת למדינת אפרטהייד אומרים זאת, אז אלו טיעונים שכל מי שדואג למהות וצדקת קיומה של המדינה לא יכול להתעלם מהם.
אני לא חתמתי על העצומה הנ"ל, כי אני רואה במשטר האפרטהייד את המשטר עם שיטת האפליה הממוסדת הנוראית ביותר שידעה האנושות במאה ה-20 לאחר הנאציזם ולכן ההשוואה עבורי היא בלתי אפשרית יחד עם זה, אני לא מבין איך הנקודות ההשקה עם הטיעונים החזקים בכלל לא משפיעות אצל מקבלי ההחלטה בליכוד ובכחול לבן. החלטה על סיפוח תשליך גם על הסיפוח שהיה במזרח ירושלים, כי היא תקבע את הסטטוס המשפטי הנחות של האוכלוסיה הפלסטינית שהיא כמעט 40% מהאוכלוסיה של בירתנו.
אפשר היה לשמוח שהממשל האמריקאי הכיר ואימץ את הנרטיב הישראלי בכל הטיעונים של ממשלת ישראל, אבל הסכם המאה יכול להצליח רק אם יש הקשבה ואימוץ גם של הנרטיב הפלסטיני ומציאת פתרון בלי כוחנות וחד-צדדיות. "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
הטיעון השני הוא טיעון משפטי. במשך שנים נציגי הממשלות השונות טענו בכל הפורומים הבינ"ל בפני ידידי ישראל והקהילות היהודיות שיהודה ושומרון הם לא שטחים כבושים, אלא שטחים שבמחלוקת (disputed territories), שעתידם חייב להקבע אך ורק במשא ומתן. אף מדינה בעולם לא קיבלה את החצי הראשון של הטיעון. החצי השני שעתיד השטחים חייב להקבע במו"מ כן התקבל בעולם, ונקבע בהחלטת מועצת הביטחון 338 שאנחנו הסכמנו לה וגם מופיע בהסכמים בינ"ל שאנחנו חתמנו עליהם לאחר מכן. אז עכשיו החלטנו שכל זה לא קיים יותר, שאפשר לספח בלי מו"מ. איך זה צובע את כל מה שטענו במשך 50 שנה? עם איזו אמינות זה משאיר אותנו? ולמה אנחנו עושים את זה? כי יש לנו את הכח וכי אנחנו יכולים. מעבר לכך, תתעוררנה בעיות משפטיות חמורות כמו הפקעת אדמות, החלת חוק נכסים נפקדים, וכל ההשלכות על רכוש של אזרחים פלסטינים פרטיים. גם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאני רחוק מאוד מדעותיו, תמיד היה חרד לזכויות הפרט וגם של פלסטינים. ההשלכות של הסיפוח על זכויות הרכוש והקרקעות שלהם בשטחי A יהיו לכל הדעות קשות ביותר.
הטיעון השלישי קשור באפשרות של הגעה לשלום צודק. הנחת היסוד בכל עשיית השלום היא שעם האסלאם והעולם המוסלמי אי אפשר להגיע לשלום. זה היה מוסכם גם על הימין וגם על השמאל. אני רציתי לבדוק אם הדבר הזה נכון. ובמשך למעלה מ-20 שנה אני נמצא במסע מרתק. יותר מכל יהודי אחר בארץ אני נפגשתי עם מוסלמים אזרחי המדינה , עם פלסטינים ועם הרבה מאוד מוסלמים בכירים – בעיקר מקרב המנהיגות הדתית מכל המדינות השכנות. פגשתי במה שקרוי אצלנו 'מתונים' ועד הרדיקלים ביותר. אין פה המקום להרחיב, אבל אני יכול בלב שלם להעיד שחל שינוי עצום ולא רק בקרב ההנהגה המדינית, אלא כמעט כל המנהיגות האוטנטית הדתית שמובילה מאות מיליונים של שכנינו בדרך לנכונות לשלום עם מדינת ישראל – בתנאי שגם העם הפלסטיני יקבל את מדינתו והחופש שלו בגבולות 67' עם תיקונים ובירה במזרח ירושלים. שתי מדינות לשני עמים עד ביאת הגואל, כולל דאגה לביטחונם של כל היהודים במדינת ישראל. המנהיגות הדתית הוכיחה את מחויבותה לשלום הדתי בהרבה מאוד מצבים בשנים האחרונות – ובכך הצילה חיים של אלפי בני אדם משני הצדדים בתיווך שלנו (של היוזמה הדתית לשלום). השינוי המהפכני בגישה של העולם המוסלמי גם באה לידי ביטוי ביחס לאנטישמיות, ביחס לשואה ועוד נושאים רבים. לי אין כל ספק שכשהדברים הללו ייוודעו לציבור הרחב בשנים הקרובות הרבה מאוד אזרחי מדינת ישראל שאיבדו תקווה, שבעצם לא חפצים לא בסיפוח ולא בכוחנות, אלא נואשו מהשלום, הבשורה הזאת תחזיר להם את האמונה שיש תקווה לעתיד פה. גם לשלום הדתי ולכל האמון שנבנה – הסיפוח והכוחנות יהוו מכה קשה ביותר.