תמיד היססתי לתקוף אנשים. כשהיה נחוץ השתדלתי לתקוף מעשים או עמדות. יתר על כן, שנים רבות אני פועל ומאמין שלפחות בפינה שלי, אני יכול להביא לשינוי משמעותי לחברה שלנו, במזה"ת ואולי אפילו בעולם ע"י דיאלוג פורה ושיתופי פעולה עם אנשים מאוד רחוקים מהעמדות שלי.
כמובן, כמה נעים וכמה טוב היה אילו כל החברה הישראלית היו מימ"דניקים, היו מאמינים בדיוק כמוני באיזון הנכון בין יהודי ודמוקרטי, בין פרטיקולרי ואוניברסלי; אם היו מוכנים לבנות חברה על אותם יסודות של צדקה וחסד והיו נאבקים איתי על השלום, על רווחה, בריאות וסביבה בבסיס חברת רווחה שוויונית. אלא שהעולם המציאותי מסביבי איננו לגמרי בנוי כך. יש אנשים חילונים ודתיים, אפילו דתיים לא פחות ממני, שרחוקים מאוד מדעותי. עם הדתיים ביניהם יש לי ויכוח נוקב על הלב והנשמה של תורת ישראל. אני משוכנע שהפרשנות שלי גוברת על הפרשנות שלהם אבל אינני יכול להתכחש למקורות שעליהם הם מסתמכים, על אף שעל מסקנותיהם אני חולק מכל וכל. יחד עם זאת, אני משוכנע שאם אני רוצה לפעול למען שינוי בעולם אינני יכול לדבר רק עם עצמי או עם המקהלה וההולכים אחרי. אני חייב להיות בשיח וגם להקשיב היטב לאלו בתוך העם היהודי וגם אצל שכנינו שרחוקים מאוד מדעותי. במשך השנים ראיתי, שביחד איתם, בכל הצניעות, אני מצליח להגיע להסכמות ולפעול, ליצור שיתופי פעולה נרחבים כדי להציל חיים, להביא שמחה ורווחה לבני אדם. בקיצור – לנסות לתקן עולם במלכות שדי.
כל זה גם אומר שאני משלם מחיר בשיתופי הפעולה הלא-קונבנציונליים האלו, כפי שאני מודע לכך ששותפי משלמים מחיר כשהם עובדים כל כך קרוב איתי.
סוגיה דומה עלתה לאחרונה לכותרות בשיתוף הפעולה של ח"כ דר' מנסור עבאס עם הליכוד וראה"מ. שנים רבות עבדתי בשיתוף עם מורו ורבו של ח"כ עבאס, מייסד התנועה האסלמית, שייח' עבדאללה נימר דרוויש ז"ל שביחד יסדנו את יוזמת השלום הדתי במזה"ת. הוא תמיד הפציר בי ולימד אותי לא לחשוש לעבוד עם אנשים הנחשבים קיצונים בצד השני, כפי שהוא היה מוכן לעבוד עם אנשים קיצונים בצד שלנו כדי להגיע למטרות משותפות. מבחינה זאת עבאס הוא לא מהפכן, אלא ביעילות מבצע מה שבמשך השנים למד מרבו. האם הוא בכך נותן לגיטימיות לראה"מ? הוא לא בחר בראה"מ. רוב בכנסת בחר בו. זו הלגיטימיות שלו. אני יודע שהיה רוצה ראש ממשלה אחר אבל כנראה שראש הממשלה החלומי שלו לא יגיע בקרוב. אז הוא נמצא במערכת הפוליטית כדי להביא תוצאות עבור ציבור בוחריו, עבור כלל החברה ועבור השלום. עם מי הוא יקדם את המטרות הללו אם לא יעשה זאת עם הממשלה? האם הוא ישלם מחיר על כך? וודאי שכן. אבל הרווח חייב להיות הרבה יותר גדול.
יש גם רווח שכלל לא כתבו עליו ושקשור לעצם שבירת המחסומים בחברה שלנו: שהשלטון, גם שלטון ימין, מוכן לעבוד בצורה גלויה והדוקה עם נבחרי העם הערבים ולא סתם ערבים, לא ערבים לכאורה "נעורים", אלא אלו שנחשבו "חשוכים", האסלמיסטים "הקיצונים". פתאום העם רואה שהשד לא כל כך נורא ואפשר להגיע להסכמות ולנהל שיח ראוי ומכבד. יש פה רווח ציבורי וחינוכי שלא הייתי ממעיט בחשיבותו. האם זה אומר שהכל פרגמטיזם? הכל למכירה? אין ערכים? אין קוים אדומים? וודאי שלא. יש תמיד קו מאוד ברור, ערכי ומוסרי שעליו אי אפשר לעבור בשום אופן, אחרת אתה לא מנהיג, אחרת אתה אופורטוניסט שאיבד את הנשמה של עצמו.
דוגמא לקו הברור זו הסוגיה שעלתה לאחרונה עם המועמדות של ראש הממשלה והשר זאב אלקין של אפי איתם ליו"ר "יד ושם". אפי איתם הוא דוגמא טובה לאדם עם עמדות הפוכות כמזרח למערב מעמדותי. האם בגלל זה אני אתנגד למינויו לתפקידים ציבוריים בכירים? לא ולא! האם הוא יכול להיות בר שיח לדיאלוג במסגרות שונות? בהחלט. ההתיחסות של השר אלקין למינויו היתה כאילו זה מינוי לכל תפקיד. הוא אמר שיש לאיתם כישורים מנהליים ועסקיים, שיש לו הרבה זכויות, שהוא מכיר היטב את מסדרונות השלטון ובתוכם הכי חשוב, את האוצר. אני מניח שכל זה נכון. הבעיה היא שיו"ר "יד ושם" אינו עוד תפקיד ציבורי. "יד ושם" הוא סמל, זה מקום קדוש. בעצמי עבדתי עם "יד ושם" במשך 30 שנה וההתייחסות שלי למוסד היתה של: "של נעליך מעל רגליך".
לאפי איתם יש הסטוריה אישית שפוסלת אותו לתפקיד המיוחד הזה לא בגלל שהוא היה פוליטיקאי ולא בגלל שהוא איש ארץ ישראל השלמה אלא בגלל מעשיו ועמדותיו.
תחת פיקודו על "גבעתי" ב-1988 ארבעה מפקודיו עמדו למשפט על רצח של שבוי. כשטענו שפעלו תחת הוראות מפורשות של מפקדם, בית הדין הצבאי החליט מטעם ספק לא להעמיד את איתם לדין אלא סיכם בפסיקתו שהתנהלותו האלימה הפכה להיות הנורמה והיוותה דוגמא לכל מי ששירת תחת פיקודו. בעקבות כך הצבא נתן לו נזיפה חמורה ועצר את קידומו. אחרי שחרורו מהצבא בשנת 2000, איתם הרצה על הצורך לכבוש מחדש את כל יהודה ושומרון ובין לילה לגרש את כל האוכלוסיה הערבית משם. הוא אמר שיש לצבא את היכולת לעשות כך, שחסר לו רק הרצון. על גירוש הערבים מיו"ש כולם או חלקם, הוא חזר כמה וכמה פעמים במשך השנים.
בהתייחסו לערבים בתוך מדינת ישראל הוא אמר שהם הפצצה המתקתקת תחת הסדר דמוקרטי, איום חמקני בדומה לסרטן. סרטן הוא סוג של מחלה שאנשים בד"כ מתים ממנה בגלל שהאבחון מאוחר מדי ואז אי אפשר לטפל בה. הוא דיבר על כל ערביי ישראל.
אני שמעתי את אפי איתם דורש בבית הכנסת השדרה החמישית במנהטן, זמן קצר לאחר 9/11. הוא הסביר לקהל שמה שקרה באותו יום זו היתה דרכו של הקב"ה לחזור לזירת העולם ולעורר את העולם למלחמת דת. הייתי באותה תפילה יחד עם אלי ויזל ז"ל שהיה בהלם גמור שיהודי מסוגל להביע רעיונות כאלו.
בשנת 1986 אלי ויזל קיבל את פרס הנובל לשלום לא רק בגלל עוצמת הסיפור שלו על השואה, שכמו כל הסיפורים של הניצולים השאיר רושם כל כך חזק על קוראיו בתיאור של מה שהתרחש במחנות המוות. אלא הוא קיבל את הפרס בגלל יכולתו להפוך את הקיום שלו, את הסיפור שלו מתוך ייחודיות השואה, למניע מרכזי של מאבק בעד האנושות ונגד כל צורה של אנטישמיות, גזענות, רצח עם וטיהור אתני ברחבי העולם.
כך גם עם "יד ושם". כמוסד המרכזי להנצחה בעולם "יד ושם" הפך להיות גורם מרכזי במאבק עולמי נגד רצח עם וטיהור אתני אפילו מבלי לעסוק בכך באופן ישיר. מורים מכל העולם מגיעים ללמוד בביה"ס הבינ"ל של "יד
ושם" כדי לקבל כלים איך מתוך חקר משרפות אושוויץ הם יכולים ללמוד להלחם באנטישמיות, באסלמופוביה ובשנאת האחר בחברה שלהם. בשנת 2000 ראש ממשלת שוודיה דאז, יורן פרסון, ארגן את הכינוס הגדול ביותר שהיה אי-פעם בנושא לימוד השואה והשלכותיה. הוא כינס יחד 45 ראשי מדינה ומשלחות מכל העולם כדי להגביר את לימוד
וחקר השואה. היתה לי הזכות להיות מעורב בהכנות לכנס ולהיות ראש המשלחת הישראלית שם. אלי ויזל היה יו"ר הכבוד של הכנס ופרופ' יהודה באואר היו"ר האקדמי של הכנס. הכנס הביא לתנופה של ה-IHRA – הגורם המרכזי בעולם למאבק נגד אנטישמיות וזכרון השואה, שהיום 34 מדינות חברות בו ועוד 8 מדינות משקיפות. מדינת ישראל וממשלתה, בצדק, נאחזת בהגדרת האנטישמיות של IHRA במאבקה נגד השנאה האיומה נגד יהודים בעולם. הגורם המקצועי המרכזי של ה-IHRA כמו של כל המוזיאונים לשואה וחוקרי השואה בעולם, הוא כמובן "יד ושם". מי שעמד בחזית של "יד ושם" במשך 27 שנה היה אבנר שליו שבנה, הרחיב, הוביל וייצג את המוסד ובזכות זה, יחד עם פרופ' באואר וחוקרים אחרים מ"יד ושם" הצלחנו להגיע למקום שאנו נמצאים היום במאבק למען הנצחת השואה ונגד האנטישמיות. בהצהרת היסוד של IHRA כתוב: "מחויבות מקודשת להלחם נגד רצח עם, טיהור אתני, אנטישמיות וקסנופוביה."
חיוני להבין שנצליח בהנצחת זכרון השואה לכלל האנושות והמאבק באנטישמיות, השנאה העתיקה והעיקשת ביותר שהביאה לפשע הגדול של האנושות, רק אם אנחנו מחד נעמוד על היחודיות של השואה ומאידך על האוניברסליות של השלכותיה ונשכיל להיאבק באנטישמיות כחלק מהמאבק הכולל בעולם על כבוד כל אדם.
זה הרקע שהביא את 220 מחוקרי השואה המובילים בעולם לכתוב המומים מהכוונה למנות את אפי איתם ליו"ר "יד ושם". איתם לא ביצע רצח עם ולא טיהור אתני. אבל בדעותיו שבאו לידי ביטוי בנאומיו והכרזותיו הוא תמך במה שמוגדר בעולם כטיהור אתני. ולכן ברור שגדולי חוקרי השואה וניצולים רבים וטובים בהלם ממה שהם קוראים 'המינוי שישים ללעג וחרפה את "יד ושם" '.
אני כותב את הדברים לא רק בגלל שמכחישי שואה, אנטישמים ושאר שונאינו ינצלו את המינוי הזה, אלא בעיקר בגלל שהמינוי הזה מעביר אותנו מעבר לקו האדום המוסרי, הערכי, הבסיסי שפשוט לא חוצים.
"יד ושם" הוא מקום קדוש. יש דברים מעבר לפוליטיקה. אני קורא לראש הממשלה, לראש הממשלה החליפי ולשר אלקין: מצאו תפקיד הולם לאפי איתם, ותצילו את "יד ושם" כסמל זיכרון וכאתגר פעיל למען האנושות של היום ושל הדורות הבאים אחרינו.